הסיפור שלי

המסע שלי למשפטים לא התחיל באולם בית משפט. הוא התחיל בחדר ישיבות.

בשנת 2010 מוניתי לתפקיד ניהולי בכיר ברשת מוסדות חורב, כשאני אחראי על כל החלק הניהולי והאדמיניסטרטיבי באולפנת חורב. כמי שניהל גם את תחום משאבי האנוש, מהר מאוד הבנתי משהו בסיסי: להעסיק עובדים זה לא רק לקבל אנשים לעבודה - יש כאן כללים, חוקים, זכויות. תחילה השתתפתי בהשתלמויות בתחום, אבל הבנתי שכדי באמת להבין, אני צריך ללמוד את הבסיס. את כל הבסיס.

אז בגיל 31, בעודי בתפקיד ניהולי מלא, החלטתי ללמוד תואר ראשון במשפטים. פעמיים בשבוע, משעה 4 אחר הצהריים ועד 10 בלילה, ישבתי בכיתות האקדמיה. זה היה מאתגר, אבל זה גם היה מרתק. במיוחד כשגיליתי את דיני העבודה - התחום שמשך אותי מההתחלה.

אבל החיים לפעמים מובילים אותנו לכיוונים בלתי צפויים.

לאחר שסיימתי את התואר, רשת חורב - שאני מודה לה על כך עד היום - אפשרה לי לצאת לחופשה של שנה כדי להתמחות. בחרתי דווקא במשרד המתמחה בנדל”ן, משרד פוגל את הלר בבית שמש. אולי בגלל שהתאהבתי בבירוקרטיה, בפרטים הקטנים שמרכיבים עסקאות גדולות. המשכתי לתואר שני עם התמחות בנדל”ן, וסיימתי בהצטיינות ב-2021, בעיצומה של תקופת הקורונה.

באותה תקופה כבר כיהנתי כמנכ”ל רשת מוסדות חורב (תפקיד שהתחלתי ב-2016), אבל הרגשתי מיצוי. הרגשתי שהגיע הזמן לשלב חדש. אני, בן 42, החלטתי להתחיל מההתחלה.

וכאן המסע האמיתי התחיל.

במהלך הלימודים לתואר הראשון השתתפתי בקליניקה לדיני עבודה, ופעם בשבוע הגעתי לבית הדין לעבודה בירושלים. שם גיליתי עולם שלא ידעתי שקיים - דיני הביטוח הלאומי. ראיתי אנשים בתקופות הקשות ביותר של חייהם, נלחמים על זכויותיהם. עבדתי עם השופטת הבכירה בדימוס יפה שטיין ועם השופטת בדימוס שרה שדיאור, והתאהבתי - באפשרות לעזור, באפשרות להיות שם.

אז הגשתי מועמדות לתפקיד עוזר משפטי. קיבלתי טלפון מבית הדין הארצי לעבודה, מלשכת השופט מיכאל שפיצר. כשהגעתי לראיון, התיישבנו ודיברנו כמעט שעה. זו הייתה, בלי להגזים, אהבה ממבט ראשון - הדדית. השופט שפיצר (או מיכה, כפי שהכרתי אותו) הסביר לי שהוא מחפש עוזר משפטי לשנתיים, עד שיצא לפנסיה. לא היה לי ספק. התחלתי לעבוד איתו באוקטובר 2021.

התקופה הזו שינתה אותי.

העבודה עם מיכה בבית הדין הארצי הייתה מתגמלת, מעשירה, מאתגרת. מיכה היה מנטור בחסד. למדתי ממנו דברים שלא אפשר ללמוד בשום ספר. הוא עודד אותי להביע דעות, ואפילו לשכנע אותו לשנות את דעתו - ויש לי כמה החלטות ופסקי דין שאני גאה בהם, שבהם הצלחתי בדיוק לעשות את זה.

אחרי כשנה, מיכה נקרא לחזור לתפקידו הקודם כמנהל בתי המשפט, והוא ביקש שאבוא איתו כיועץ למנהל בתי המשפט. כמובן שהסכמתי. בתפקיד החדש הזה (תחילת 2023), מיכה נתן לי אתגר מיוחד: לטפל בבעיית התיקים הישנים בבתי המשפט - תיקים שנפתחו לפני שלוש שנים ויותר ועדיין לא נסגרו.

הניסיון הניהולי שלי בא לידי ביטוי. ניתחתי, בניתי מערכת ממוחשבת פשוטה וברורה, ועבדתי בצמוד עם מיכה ועם נשיאת בית המשפט העליון דאז, השופטת אסתר חיות. המערכת זיהתה תיקים שנפלו בין הכיסאות, תיקים שנשכחו, ועזרה לסגור עשרות תיקים. לא מזמן יצרה איתי קשר עוזרת משפטית לשאול על המערכת - והבנתי שכמעט שנתיים אחרי שעזבתי, היא עדיין חיה ופועלת. זה מרגש.

בסוף 2023, מיכה יצא לפנסיה. ואני? התחלתי את הפרק הבא.

זכיתי במכרז לתפקיד יועץ משפטי לוועדות הערר המחוזיות של מינהל התכנון - ועדות ערר לענייני רישוי ובניה, היטלי השבחה ופיצויים. חזרתי לעולם הנדל”ן שהתמחתי בו. אבל מכיוון שהתפקיד הוא כיועץ חיצוני, הייתי צריך לפתוח משרד עצמאי.

רק שלא יכולתי לעזוב את הביטוח הלאומי, את התחום שהתאהבתי בו. אז פניתי לסיוע המשפטי והצטרפתי לשורותיהם כעורך דין חיצוני, כדי להמשיך לייצג מבוטחים בתחום הזה. וזה מה שאני עושה היום - משלב בין שני העולמות.

מה מייחד אותי?

אני חושב שיש לי משהו שלא כל עורך דין יכול להביא: אני מבין את שני הצדדים. אני יודע איך שופט חושב, איך המערכת עובדת מבפנים. עבדתי אצל שופטים, ישבתי בחדרי דיונים כנציג הערכה מוקדמת (תפקיד דומה לרשם), ניהלתי דיונים. פיתחתי מערכות. הייתי בצד השני של השולחן.

אבל מעבר לכל הניסיון המקצועי, יש משהו שחשוב לי יותר: שהלקוח ירגיש שיש לו כתובת. שיש מישהו ששומע אותו, שמאמין לו, ושפועל בכל האמצעים כדי לעזור לו. זה מה שאני רוצה להיות - כתובת.

המשרד שלי נמצא בצור הדסה, ישוב קטן ושקט ליד הבית שלי, שיש בו עדיין את היופי והרוגע של הישובים הקטנים. אני גר כאן עם אשתי וארבעת ילדינו (בגילאים 24, 22, 18, 16), ומעל 20 שנה אני מתנדב כנהג אמבולנס - עוד דרך להיות שם עבור אנשים כשהם הכי צריכים.

הגעתי לכאן בדרך לא ישרה. אבל כל פניה הובילה אותי בדיוק למקום הנכון.