הוא בן תשע. בבית הוא מדבר – עם אמא, עם אבא, עם סבא וסבתא בטלפון. אבל ברגע שהדלת נפתחת לעולם, הוא נסגר. בבית הספר הוא עונה למורה במילה אחת, אם בכלל. לא מספר מה היה לו ביום. לא מזמין חברים. כשהוא נכנס לחדר בדיקה – נכנס לבד, יושב בשקט, לא אומר מילה. נראה חרד.
הפסיכיאטר שמטפל בו סיכם את זה בכמה מילים: כל דבר חדש, כל שינוי קטן – הוא מתפרץ בבכי. כל דבר שהוא שומע רע, הוא מתפרץ בבכי.
בבית, ההורים מתארים יומיום שלא נגמר. הילד לא מתלבש לבד. לא בגלל שהוא לא יכול פיזית – אלא בגלל שמשהו בפנים לא נותן לו. הוא מסתכל על הבגדים, ואם אף אחד לא בא לעזור – הוא פשוט נשאר ככה. בלילה הוא לא הולך לשירותים בלי ליווי. ההורים אמרו בוועדה משפט אחד שמסכם הכל: “הבעיה עם הבגדים היא יותר נפשית מאשר פיזית.”
ההורים פנו לביטוח הלאומי וביקשו גמלת ילד נכה. הוועדה הרפואית לעררים בחנה – ודחתה. לא על תקשורת, לא על השגחה, לא על הלבשה. על כלום.
באמצעות עו”ד ענת רוביו קימלמן הם הגישו ערעור לבית הדין לעבודה בירושלים. הטענה הייתה פשוטה: הוועדה לא באמת הסתכלה על הילד שלנו.
השופטת אסתר שחור קראה את הכל, ומצאה דבר מוזר. הוועדה עצמה כתבה שהילד מראה “חרדתיות יתר ואילמות סלקטיבית המצריכים מעורבות יתר של ההורים” – ואז, באותה נשימה, קבעה שהוא לא זכאי. בית הדין שאל את השאלה המתבקשת: אם את עצמך אומרת שצריך מעורבות יתר, איך את קובעת שאין זכאות?
הוועדה גם לא השוותה את יכולת התקשורת שלו לילדים אחרים בני גילו – בדיוק מה שהתקנות דורשות. היא לא התייחסה כראוי למסמכים הרפואיים שעמדו בפניה. וכששמעה שהקושי בהלבשה הוא נפשי ולא פיזי – היא בדקה רק את הצד הפיזי והתעלמה מהשאר.
הערעור התקבל. עניינו של הילד חזר לוועדה, שתצטרך הפעם לבדוק באמת, להתייחס למסמכים באמת, ולהסביר את עצמה באופן שאפשר לעקוב אחריו.
לפעמים כל מה שילד שותק צריך זה מישהו שידבר בשבילו חזק מספיק.
ב”ל 78334-09-25 | בית הדין האזורי לעבודה ירושלים | כב’ השופטת אסתר שחור | 25.2.2026 ייצוג המערער: עו”ד ענת רוביו קימלמן | ייצוג המוסד לביטוח לאומי: עו”ד אריק יעקובי